פסק דין התנגדות לצוואה


פסק דין התנגדות לצוואה
פסק דין - עניינו של פסק דין זה הוא כשרותן של הצוואות שהניחו אחריהם בני הזוג המנוחים ... ז"ל (להלן: "המנוחה") ו.... ז"ל (להלן: "המנוח").

רקע עובדתי
  • הנתבע, המתנגד לקיום צוואות המנוחים .... ז"ל (להלן: "המנוחים"), אשר יקרא להלן לשם הנוחות: "המתנגד", הוא בנם המאומץ והיחיד.
  •  
  • התובעת 1 היא נכדת בת דודתה של המנוחה, והתובע 2 הוא בן זוגה. התובעים יקראו להלן לשם הנוחות: "המשיבים".

  • ביום 08.01.2007 ערכו המנוחים צוואות בעדים, אשר תכנן זהה ובהן ביקשו להנחיל, לאחר ששניהם ילכו לעולמם, את ביתם ב... למשיבים, תוך קביעה כי אם וככל שיושכר לצד ג' יעבירו לידי המתנגד חלק מדמי השכירות שיקבלו בגינו לצורך סילוק חובו לרשות מקרקעי ישראל, ואת כל יתר עיזבונם ציוו למתנגד (להלן: "הצוואות"). העדות לצוואות היו עו"ד א.ה. שערכה אותן ואם המשיבה 1, גב' ..... (להלן: "אם המשיבה").

  • ביום ...., כשבועיים ימים לאחר החתימה על הצוואות, הלכה המנוחה לבית עולמה.
  • כ- 21 חודשים מאוחר יותר, ביום ...., הלך המנוח אף הוא לבית עולמו.

  • בשנת 2011 פנה המתנגד לבית הדין הרבני, אשר הוציא תחת ידו צווי ירושה אחר עיזבון המנוחים, ולפיהם הוא יורשם הבלעדי.

  • לאחר שהמשיבים גילו דבר מתן צווי הירושה, פנו לבית הדין הרבני בבקשה לביטולם.
  • ביום 04.11.2012 החליט כב' בית הדין לעכב ביצועם של צווי הירושה, עד אשר תתבררנה טענות המשיבים בעניין צוואות המנוחים, ואשר ההכרעה בשאלת תוקפן מונחת לפתחו של בית משפט זה.

  • ביום 20.12.2012 ניתנה החלטה משלימה ע"י בית הדין הרבני המורה על סגירת תיק העיזבון שבפניו ועל ביטול צווי הירושה,  תוך שנקבע, כי ככל שתדחנה בקשות המשיבים למתן צווי קיום לצוואות המנוחים, יהא רשאי המתנגד לשוב ולפנות לבית הדין בבקשה להחייאת צווי הירושה.

  • ביום 24.12.2012 פנו המשיבים לרשם לענייני ירושה והגישו בקשה למתן צווי קיום לצוואות המנוחים, וביום 16.01.2013 הוגשה ע"י המתנגד התנגדות לבקשתם. משכך, העביר הרשם לענייני ירושה ביום 27.01.2013 את הבקשות ואת ההתנגדויות להן להכרעתו של בית משפט זה.

  • בהתאם נפתחו ההליכים הבאים:
  • ת"ע 17932-02-13 - בקשה לצו קיום צוואת המנוח.
  • ת"ע 17946-02-13 - בקשה לצו קיום צוואת המנוחה.
  • ת"ע 18661-02-13 - התנגדות לצו קיום צוואת המנוח.
  • ת"ע 19486-02-13 - התנגדות לצו קיום צוואת המנוחה.
השתלשלות ההליכים בבית משפט זה:
  • כבר בפתח הדברים יוער,  כי ההליכים שבכותרת נמשכו זמן רב נוכח התנהלות לקויה של שני הצדדים, ובפרט של המתנגד, אשר דרך קבע לא קיים החלטות בית המשפט במסגרת המועדים שנקבעו על ידו. התנהלות זו של הצדדים תובא לידי ביטוי אגב ההידרשות לפסיקת ההוצאות.

  • ההליכים החלו להתברר בפני המותב הקודם בבית משפט זה (כב' סגנית הנשיא, כתוארה אז, השופטת אבירה אשקלוני) ודיון ראשון בהליך נקבע ביום 09.09.2013, אולם המתנגד ובא כוחו לא התייצבו לדיון, עקב  תקלה משרדית כטענת בא כוחו.
  • לאחר שנתבררה הסיבה שבעטיה לא הופיעו המתנגד ובא כוחו לדיון , הורה בית המשפט על קיום דיון נוסף ביום 03.12.2013.

  • ביני לביני עבר ההליך לבירור בפני מותב אחר, כב' השופטת רותם קודלר עיאש, והדיון הנוסף התקיים בפניו. בשים לב לטענות הצדדים וליתר הנסיבות קבע בית המשפט בתום הדיון לאמור: "על מנת שניתן יהיה להידרש לטענות המהותיות הנוגעות להשפעה בלתי הוגנת כמפורט בעמוד הפתיחה של ההתנגדות ובטרם ימונה מומחה והצדדים ייאלצו להידרש לשאלת עלויות ומימון ההליך, סבור בית המשפט כי יש תחילה להראות ראיות לכאורה כי יש מקום לדון בטענה. המתנגד מר ..... יגיש בתוך 45 ימים תצהיר מטעמו אליו יצרף אסמכתאות רפואיות, ככל שיש בידיו הנוגעות לטענה כי המנוחה היתה במצב קשה, חסרת הבנה לגבי משמעות החתימה ומתוך שכך נוצרה השפעה בלתי הוגנת במועד חתימת הצוואה".

  • ביום 02.02.2014 הגיש המתנגד בקשה לקבלת רשומות רפואיות בעניין המנוחים וביום 24.02.2014 נעתר בית המשפט למבוקש וניתן צו מתאים.

  • חרף האמור, לא הגיש המתנגד תצהיר כנדרש במועד שנקבע לכך.

  • ביום 30.06.2014 ניתנה החלטה (מפי כב' סגנית הנשיא, השופטת אבירה אשקלוני, כתוארה אז) לפיה, חרף אי הגשת התצהיר יש לקדם ההליך לרבות הידרשות למחיקת ההתנגדות מחוסר מעש. כן נקבע, כי ההליך יועבר לדיון ולהכרעה בפניי.

  • ביום 18.08.2014 ניתנה למתנגד, לפנים משורת הדין,  ארכה נוספת להגשת התצהיר.

  • חרף האמור, תצהירו לא הוגש עד למועד הדיון שהתקיים ביום 04.12.2014, עת נטען ע"י בא כוחו, כי החומר הרפואי בעניין המנוחים הגיע לידיו ימים אחדים טרם הדיון.

  • במסגרת הדיון, הוריתי למתנגד להגיש תצהירו תוך 30 יום תוך חיובו בהוצאות בגין אי קיום החלטות בית המשפט במועד.

  • ביום 04.01.2015 הוגש ע"י המתנגד תצהיר בו עמד על טענותיו לפיהן יש לדחות בקשת המשיבים ולא ליתן צו לקיום הצוואות.

  • ביום 31.01.2015 ניתנה החלטה המורה למתנגד להגיש תצהיר הנתמך במסמכים רפואיים אשר יש בהם להעיד על מצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות.

  • ביום 27.03.2015 משלא הוגשו תצהירים מטעמו בהתאם להחלטת בית המשפט, ניתנה למתנגד ארכה נוספת, אולם ביום 15.04.2015 הודיע כי אין בכוונתו להגיש תצהירים משלימים מעבר לזה שהוגש על ידו.

  • ביום 21.04.2015 התבקש המתנגד להבהיר האם עומד הוא על בקשתו למינוי מומחה רפואי. גם הפעם לא מילא המתנגד אחר החלטת בית משפט, וביום 07.08.2015 ניתנה החלטה המורה לו להודיע עמדתו, שאם לא כן תימחקנה ההתנגדויות.

  • ביום 06.10.2015 הודיע המתנגד כי הוא עומד על מינוי מומחה רפואי.

  • לאחר קבלת עמדת המשיבים ניתנה ביום 18.11.2015 החלטה הקובעת לאמור: "לאחר שנדרשתי לבקשה, על צרופותיה ולתגובת המשיבים, לא מצאתי ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על בעיה קוגנטיבית כלשהי המיוחסת לכאורה למנוחים, אשר יש בה כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לפיכך יודיע המבקש, תוך 7 ימים, כיצד בכוונתו להמשיך בניהול ההליך".

  • שוב לא פעל המתנגד עפ"י ההחלטה ולא הגיש עמדתו במועד ושוב ניתנו ע"י בית המשפט שתי החלטות יזומות על מנת לקבל עמדתו.

  • ביום 18.01.2016 הגיש המתנגד עמדתו לפיה הוא עומד על ניהול ההליך ומבקש כי ייקבע לשמיעת ראיות.

  • נוכח עמדתו נתנה ביום 21.01.2016 החלטה על קיום הוכחות וניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. חרף האמור, איש מן הצדדים לא הגיש תצהירים מטעמו.

  • ביום 30.01.2017 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה בהליך, אולם הצדדים  הגיעו כשאינם ערוכים לקראתה. חרף האמור הוחלט, כי דיון ההוכחות יתקיים כמתוכנן תוך מתן שהות לצדדים להתכונן לחקירות הנגדיות על הנטען בכתבי הטענות שלהם.
  • במעמד הדיון עתרו המשיבים להגשת ראית הזמה בדמות הקלטה לפיה ידע המתנגד אודות קיומן של הצוואות עוד בהיות המנוחים בין החיים.

  • לאחר ששמעתי עמדת המשיבים, התרתי הגשת הראייה הנוספת, אולם בהינתן שמדובר בהקלטה, ניתנו הוראות בעניין אופן הגשת הראייה ונקבע עוד, כי לאחר חשיפתו לראיה הנדונה, יודיע המתנגד האם מבקש הוא לקיים חקירה נגדית של עורך ההקלטה והתמליל.

  • ביום 15.02.2017 הגישו המתנגדים בקשה לצירוף ראיות ולה צורף תמלול ההקלטה אותה ביקשו להגיש ועתרו עוד לצירוף תצהירה של עו"ד ה' אשר ערכה הצוואות והייתה, כאמור, אחת העדות להן.  

  • לאחר שהתקבלה עמדת המתנגד נעתרתי לבקשה תוך חיוב המשיבים בהוצאות.

  • ביום 02.04.2017 עתר המתנגד למתן הזכות לחקור בחקירה נגדית את עורך ההקלטה והמתמלל ואת עו"ד ה'. הבקשה התקבלה.

  • ביום 08.11.2017 התקיים דיון נוסף ובו נחקרו עו"ד ה' והמשיבה 1. ב"כ המתנגד הסכים כי התמלול יוגש לתיק בית המשפט ללא חקירה נגדית של עורכו. בתום הדיון ובהתאם להמלצת בית המשפט הודיעו הצדדים, כי יעשו ניסיון להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט.

  • ביום 10.12.2017 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמות וניתנה הוראה להגשת סיכומים בכתב.
  • הצדדים פעלו בהתאם.
  • הבקשות לצווי קיום הצוואות וההתנגדויות להן
נימוקי ההתנגדות בתמצית:
  • לטענת המתנגד אין ליתן צווים לקיום הצוואות מהנימוקים הבאים: הוא יורשם החוקי והבלעדי של המנוחים; הבקשות למתן צווי קיום הצוואות הוגשו בשיהוי ניכר, כחמש שנים לאחר פטירת המנוחה ולאחר שכבר ניתנו צווי ירושה אחר עיזבון המנוחים; הצוואות נחתמו ע"י המנוחים תחת השפעה בלתי הוגנת לה היו נתונים, בסמוך למועד פטירתם ובלא שהבינו תוכן המסמך עליו חתמו; המשיבים נטלו חלק בעריכת הצוואות.

  • בסיכומיו זנח המתנגד טענותיו לעניין השיהוי, שב על יתר טענותיו ואף הוסיף וטען, כי הנכס אותו ציוו לכאורה המנוחים למשיבים אינו בר הורשה, כיוון שהוא בבעלות ה... ולא היה קניינם של המנוחים בחייהם.
טענות המשיבים בתמצית:
  • מנגד טוענים המשיבים, כי דין ההתנגדות להידחות: לתיק בית המשפט הומצאו המסמכים הרפואיים של המנוחים, אשר העידו כי הם היו כשירים לצוות; המתנגד לא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו באשר למצבם הרפואי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות, ואף לא ביקש לזמן לעדות את המטפלת שטיפלה בהם, ולכאורה היה בידיה לתמוך בגרסתו; באשר לטענת השיהוי טוענים המשיבים, כי אין היא רלוונטית להליך זה אלא לכל היותר להליך שעניינו ביטול צווי הירושה, אשר התקיים בבית הדין הרבני. כן טוענים המשיבים, כי ממילא לא חל כל שינוי בזכויות בנכס שבמחלוקת מאז הלכו המנוחים לעולמם, ועל כן לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המתנגד; הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת איננה נכונה, שעה שהמתנגד לא נושל מעיזבונות המנוחים ואף ירש סכום של כמיליון ₪ - עובדה המלמדת, כי המנוחים ביצעו איזון נכון וראוי בינו ובינם; אין לראות בתיווך שעשתה המשיבה 1 בין עו"ד ה' ובין המנוחים, לרבות הסעתה לבית המנוחים ותשלום שכר טרחתה כנטילת חלק בעריכת הצוואה, זאת שעה שהמנוחים היו כשירים לצוות והבינו טיבה של הצוואה.
 
דיון והכרעה
  • ראשית ובאשר לטענות המתנגד לפיהן בית המגורים של המנוחים ב....  המצוי למעשה בלב המחלוקת בין הצדדים אינו בר הורשה כיוון שהוא בבעלות ה....  ולא היה בבעלות המנוחים יובהר, כי  אין זה מעניינו של הליך זה, ואין זה מתפקידו של בית המשפט להידרש לסוגיה זו במסגרת ההליכים שבכותרת. הליכים אלה עניינם הוא, כידוע, הכרעה בשאלת תוקפן של צוואות המנוחים. צו קיום צוואה ו/או צו ירושה אינם אלא צווים דקלרטיביים, המגדירים את זהות יורשיו של אדם שהסתלק מן העולם ואת חלקו של כל יורש בעיזבונו. שאלת היות נכס פלוני חלק מעיזבונו אם לאו מקומה להתברר בנפרד ובהליך מתאים עפ"י נסיבותיו של המקרה הספציפי. למעלה מן הצורך יאמר, כי ממילא אין להידרש לטענה זו שעה שהועלתה רק בסיכומי המתנגד ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה.

  • בנסיבות העניין השאלות בהן יש להכריע במסגרת פסק דין זה הן אפוא:
  • א-         האם היו המנוחים כשירים לצוות, ובתוך כך - האם נתונים היו להשפעה בלתי הוגנת אשר מכוחה הורו כשם שהורו בצוואותיהם;
  • ב-         האם נטלו המשיבים חלק בעריכת צוואות המנוחים אשר יש בה להביא לפסלותן.
נפנה לבחינת השאלות הללו כסדרן.
כשרות המנוחים לצוות
  • סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע לאמור:
  • "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
  •  
  • נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון דלהלן היא, שחזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות, ובהן עשיית צוואה, וחזקה היא על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

  • בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פ' בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3)705, 716 קובע בית המשפט העליון כהאי לישנא: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".

  • בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1)318, 327-328 מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.

  • כן מבהיר שם בית המשפט העליון, כי על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסיקה "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו". שם, בעמ' 328.

  • הנה כי כן, נקודת המוצא גם בענייננו היא שהמנוחים היו כשירים לצוות במועד עריכת הצוואות, ועל כתפי המתנגד רובץ הנטל להוכיח כי לא כך הוא.

  • באשר למנוחה טען המתנגד, כי הצוואה נערכה שבועיים ימים בלבד טרם פטירתה, עת הייתה במצב סופני, מצבה הבריאותי היה ירוד ביותר והיא לא הייתה מודעת לטיבה של הצוואה, היות שהייתה תחת השפעתן תרופות רבות לאלחוש ולשיכוך כאבים.

  • באשר למנוח טען, כי הוא לא היה יציב מבחינה נפשית, לא היה מודע למעשיו ולא היה צלול בדעתו. לראיה, עדותה של עוה"ד שערכה הצוואות, אשר אישרה כי כל שנאמר ע"י המנוח היה שרצונו הוא כרצון המנוחה, וכי כלל לא היה מעורב בעריכת הצוואות.

  • המתנגד מוצא חיזוק לטענתו בתצהיר העדה מטעמו, גב' ...., אשר נפטרה טרם נחקרה על תצהירה ולפיו סבלה המנוחה בימיה האחרונים מכאבים חזקים ונטלה תרופות שגרמו לה לטשטוש.
  • עוד טוען המתנגד, כי המשיבים ניצלו מצבם של המנוחים והעדר כשרותם וכן את היעדרו למשך יום אחד ויחיד משהייה לצד מיטת חוליים של המנוחים, על מנת להחתימם על צוואות אשר כלל לא הבינו תוכנן.
  • מנגד טוענים המשיבים, כי המתנגד לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי המנוחים לא היו כשירים לצוות. לדידם, החומר הרפואי אשר הוגש לתיק בית המשפט מעיד ההיפך – כי המנוחים היו כשירים לצוות ולא סבלו מכל לקות קוגניטיבית שהיא כנטען. לשיטתם, טענות המתנגד נטענו בעלמא ועל כן דינן להידחות.

  • כן טוענים המשיבים, כי תצהיר הגב' ... אינו יכול לשמש כראיה, שעה שעקב פטירתה נבצר ממנה להיחקר על האמור בו. לדידם, הייתה למתנגד אפשרות לזמן עדה אחרת לחיזוק טענותיו - גב' ...., שהיא ..... ואשר בן זוגה הוא חברו, והיא שימשה כמעין מטפלת של המנוחים טרם פטירתם. עצם הימנעות המתנגד מלזמנה לעדות מלמדת, כי עדותה עלולה הייתה לפגוע בגרסתו ולהוביל למסקנה, כי המנוחים היו כשירים לצוות.
בנסיבות המקרה שלפנינו ולאחר בחינת הראיות שלפניי באתי לכלל מסקנה, כי המתנגד לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח היעדר כשרותם של המנוחים לצוות.
  • אכן צוואת המנוחה נחתמה על ידה כשבועיים טרם פטירתה. עם זאת, לא מצאתי כי עצם הסמיכות למועד הפטירה מקימה חזקה אוטומטית בדבר העדר כשרותה לצוות ועל הטוען זאת להוכיח, כי במועד החתימה על הצוואה הייתה המנוחה במצב בריאותי וקוגנטיבי אשר פגע בכשרותה לצוות ואיין את יכולתה להבחין בטיבה של הצוואה. שאלה זו תיבחן, מטבע הדברים, בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו.

  • למותר להעיר בהקשר זה, כי אם אכן כטענת המתנגד עשיית צוואה בסמיכות למועד הפטירה יש בה להעיד בהכרח על העדר כשרות המצווה לעשותה, הרי שכל מוסד צוואת שכיב מרע היה מרוקן מתוכן.

  • נהיר וידוע, כי הדרך האופטימלית להוכחת טענות המתנגד בדבר היעדר כשרותם של המנוחים לצוות במועד עריכת הצוואה היא באמצעות המידע הרפואי הקיים בעניינם של המנוחים בעת הרלוונטית, ובמידת הצורך באמצעות מינוי מומחה מתחום הרפואה אשר יחווה דעתו  בעניין זה על יסוד מידע זה.
כפי שיפורט להלן, לא כך בחר לנהוג המתנגד.

  • כאמור, כבר לאחר הדיון הראשון שהתקיים לגופו של עניין התבקש המתנגד להגיש תצהיר מפורט תוך צירוף האסמכתאות הרפואיות המתאימות אשר יש בהן לבסס הטענה בדבר העדר כשרותם של המנוחים. המתנגד לא עשה כן, על אף שניתנו בעניין זה מספר החלטות (כמפורט לעיל).

  • יוזכר, כי לבקשת המתנגד ניתנו צווים לגילוי תיקם הרפואי של המנוחים. ביום 06.10.2015 הודיע אמנם המתנגד, כי הוא עומד על דרישתו למינוי מומחה רפואי, אולם לא צירף לבקשתו כל אסמכתא רפואית שהיא אשר יש בה לתמוך בבקשתו. לפיכך ניתנה החלטה המורה לו לצרף מסמכים מתאימים שיש בהם ללמד על הצורך במינוי מומחה רפואי.

  • ביום 01.11.2015 הוגשה אמנם הודעה מטעם המתנגד, אך צורפו לה מסמכים רק בעניינו של המנוח ולא בעניין המנוחה. מהמסמכים שצורפו לא ניתן ללמוד על לקות קוגניטיבית כלשהי של המנוח, ואף נהפוך הוא, באחד המסמכים צוין כי הוא צלול. יתר על כן, ובניגוד להחלטת בית המשפט, צורפו מסמכים המתייחסים לשנים 1998-1999, כשמונה שנים טרם עריכת הצוואה ולא עובר לעריכתה.

  • ביום 18.11.2015 ניתנה החלטה המורה למתנגד להבהיר כיצד בכוונתו להמשיך בניהול ההליך שעה שמעיון במסמכים הרפואיים שהומצאו לתיק בית המשפט עולה, כי אין בהם ולו ראשית ראיה באשר למצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואה.

  • חרף האמור, עמד המתנגד על המשך קיום ההליכים וקביעתם לשמיעת ראיות.

  • מן הראוי להבהיר, כי זכותו של בעל דין להביא ראיות בפני בית המשפט על מנת להוכיח טענותיו היא אמנם זכות אלמנטרית והיא חלק מזכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות יסוד בשיטתנו. מן המפורסמות היא, כי משעה שמסתופפים אנו בצל קורתו של בית משפט לענייני משפחה, על ייחודו ועל קשת העניינים הבאים לפניו, לא מן הנמנע כי לצורך הכרעה בהם יזדקק הוא לחוות דעת של מומחים מתחומים שונים, ובהם גם תחום הרפואה כמובן.
  • עם זאת, אין המדובר בזכות אבסולוטית, ונהיר, כי בעל דין העותר למינוי מומחה רפואי צריך לבסס בקשתו כדבעי.

  • מן המפורט לעיל עולה, כי המתנגד לא הצביע על הצורך במינוי מומחה רפואי, ויתרה מזאת – לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי המנוחים לא היו כשירים לצוות. ודוק, בהתייחס למנוחה בחר שלא להציג מסמכים רפואיים בעניינה כלל, אף כי ניתנו לו הזדמנויות מספר לעשות כן; טענותיו באשר למצבה הבריאותי הקשה של המנוחה עובר לעריכת הצוואה נטענו בעלמא, וגם לאחר ניהול ההוכחות נותרו כאלה. הוא הדין גם באשר לטענתו בהתייחס לטיפול התרופתי שנטלה לכאורה אותה עת המנוחה.
  • ואילו בהתייחס למנוח, כאמור, צורפו על ידו אמנם מסמכים רפואיים, אך לא היה בהם לבסס טענותיו, שהרי אינם רלוונטיים למועד עריכת הצוואה, וממילא אין בהם להעיד כי המנוח לא היה כשיר לצוות.

  • ואם לא די בכך, הרי שהמתנגד נמנע מהבאת עדים מטעמו לשם הנחת התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס טענותיו בעניין מצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות.

  • כאמור, כל שצירף המתנגד היה תצהיר מטעם גב' ... ז"ל.
  • למרבה הצער וטרם עלה בידה להיחקר על תצהירה הלכה גם גב' ... לעולמה, כאמור.
  • גב' ... ז"ל הצהירה, בין השאר, כי הייתה חברה טובה של המנוחה, ולמרות החברות בין השתיים היא לא הזכירה בשיחותיהן את קיומה של הצוואה, וכי בימיה האחרונים סבלה המנוחה מכאבים חזקים וטופלה בתרופות שגרמו לה טשטוש.

  • סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע, כי מקום בו לא התייצב מצהיר להיחקר על תצהירו רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש כראיה.

  • אנשי בית שמאי יאמרו בעניין זה, כי עדות מעין זו הופכת בלתי קבילה היות שהיא מהווה למעשה עדות שמיעה (ראו: י' קדמי על הראיות, חלק שני הדין בראי הפסיקה (2003), עמ' 797-798), ואין ליתן לה כל משקל.
  • ואילו אנשי בית הלל יכול שיאמרו, כי גם אם ניתן ליתן משקל לעדות זו, הרי שהוא נמוך ביותר. 

  • כך או כך במקרה דנא, על רקע נסיבותיו ובשים לב לאופי ההליך, לא מצאתי ליתן כל משקל לתצהיר זה.

  • כאשר נשאל המתנגד בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא עדים נוספים מטעמו השיב, כי סבר שעדות הגב' .... ז"ל מהימנה וטובה דיה (עמ' 22 ש' 14-17 לפרוטוקול מיום 30.01.2017). דא עקא, שאף לאחר שנודע למתנגד דבר פטירתה של גב' ... ז"ל, לא פעל לזימון עדים אחרים אשר יפרשו בפני בית המשפט התמונה בעניין מצבם הקוגניטיבי של המנוחים.

  • מעדות המתנגד עולה, כי הייתה לאמו המנוחה מעין מטפלת ששמה  ..., אשר היא ובן זוגה חברים טובים שלו (עמ' 35 ש' 9-17 לפרוטוקול מיום 30.11.2017). מובן, כי לו הייתה מוזמנת היא להעיד בפני בית המשפט יכולה הייתה גב' .... לשפוך אור על מצב המנוחה עובר לעריכת הצוואה, ואולי נמצא היה בעדותה חיזוק לטענות המתנגד. ברם, הוא בחר שלא לזמנה לעדות בטענה כי ביקשה להימנע מכך (עמ' 35 ש' 18-20 לפרוטוקול מיום 30.11.2017).

  • מושכלות יסוד הן, כי שיטתנו המשפטית היא אדוורסרית, ואין זה מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל הדין לא דאג להביאן. על בעל הדין אשר נטל השכנוע רובץ על כתפיו להביא הראיות הטובות ביותר לשם עמידה בנטל זה.
  • כלל ידוע הוא, כי לעתים לדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט יש משמעות ראייתית וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות מעין זו אשר אינה מלווה בהסבר סביר פועל לחובת הנוקט בה, היות שהיא מקימה חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היה הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב.
  • ראו למשל: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ ואח' נגד כמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמאית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה (2003), עמ' 1649-1650.
  •  
  • לפיכך ובנסיבות שנוצרו עת נבצר מגב' .... ז"ל להיחקר על תצהירה, היה על המתנגד להציג עדויות אחרות לתמיכה בטענותיו, והימנעותו מלעשות כן, ולמצער לזמן את גב' ....להעיד מטעמו, נזקפת לחובתו ומובילה למסקנה, כי לו היה מזמנה הייתה עדותה תומכת בגרסת המשיבים.
  •  
  • מנגד, עורכת הצוואה ואחת העדות לה, עו"ד ה' העידה כך בעניין כשרותם של המנוחים: "ש. איך התרשמת מכשירותם הנפשית של המורישים, דרך הטלפון. ת. דרך הטלפון, היה דבר אחד. אח"כ דיברתי איתם פנים אל פנים, הם היו צלולים לחלוטין. ש. דיברת איתה פנים מול פנים במעמד החתימה או לפני. ת. לפני מעמד החתימה. ש. באותו יום.  ת. באותו יום. ש. זה לא שהגעת מספר פעמים, בפעם ראשונה שנתקלת בהם  החתמת אותם על הצוואה. ת. נכון. גם בטלפון התרשמתי מהם, גם התקשרתי אליהם כדי להקריא להם את הצוואה כדי שיאשרו לי את תוכנה. באתי וישבתי איתם וראיתי זוג אנשים מבוגרים, נחמדים ביותר, צלולים, שוחחנו. ישבנו הקראנו שוב את הצוואה. אני הקראתי להם, עברנו על כל הסעיפים. הם קראו אותה בעצמם ואח"כ חתמו" (עמ' 62 ש' 17 עד עמ' 63 ש' 6 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).

  • עדות זו לא נסתרה.

  • טענות המתנגד בסיכומיו לפיהן היה על עורכת הצוואה לנהל שיח עם רופאי המנוחה דינן להידחות, משהובהר על ידה, כי עפ"י התרשמותה המנוחים שניהם היו צלולים בדעתם. טענות המתנגד לפיהן הייתה המנוחה במועד החתימה על הצוואה מרותקת למיטתה נטענו אף הן בעלמא ועומדות בסתירה לעדותה של עו"ד ה' כמצוטט לעיל.
  • עוד יוזכר, כי עו"ד ה' שימשה כעורכת הצוואה וכאחת העדות לה, וכי עסקינן בצוואה בעדים.
  • טענות המתנגד בעניין זה מייחסות לעו"ד ה' בפרשה זו שלפנינו תפקיד של "רשות" כמשמעותה בסעיף 22 לחוק הירושה.

  • אף כי ראוי ונכון שעורכי דין העורכים צוואות ומשמשים כעדים לחתימה עליהן יוודאו שהמצווים יבינו משמעותן ויחתמו עליהן בנפש חפצה ובצלילות הדעת, לא מצא המחוקק להטיל עליהם החובה לקבל לידיהם תעודה רפואית טרם חתימת המצווה על צוואתו,  להבדיל מנוטריון המאשר צוואה בכובעו כ"רשות" או אז כפוף הוא לשורה של דרישות הן עפ"י חוק הירושה והן עפ"י חוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מכוחו, ובהן, במקרים שהגדיר המחוקק קבלת תעודה רפואית המעידה על כשרות המצווה לצוות היא תנאי שאין בלתו וכשרות הצוואה כפופה לקיומו.
  •  
  • יש לדחות אף את טענות המתנגד בעניין מועד החתימה על הצוואות, כך שנקבע תוך ניצול מצוקתם של המנוחים דווקא ביום בו לא שהה הוא ליד מיטתם עקב ניתוח שעבר באותו מועד.

  • לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.

  • המתנגד לא הוכיח, כי היה צמוד למיטת אמו למעט ביום החתימה על הצוואות ע"י הוריו המנוחים כנטען על ידו. כן לא הוכיח, כי במועד זה נותח.

  • העולה מן האמור הוא, אפוא, כי המתנגד לא הניח התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הוכחת הטענה כי המנוחים לא היו כשירים לצוות במועד החתימה על הצוואות ולא ידעו להבחין בטיבה של צוואתם.

  • נהיר, כי משלא הוכח שהמנוחים לא היו כשירים לצוות וממילא לא הוכחה תלות של המנוחים במשיבים, הרי שאין להידרש לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת אשר ממילא נטענה בעלמא ובלא כל בסיס משפטי ו/או עובדתי.
 

נסיבות עריכת הצוואה
  • לטענת המתנגד המשיבים ובפרט משיבה 1 נטלו חלק פעיל בעריכת הצוואה החל מן היוזמה לעריכתה, עבור דרך רתימת עורכת הדין שלהם לעריכתה, נוכחותם בשעת החתימה על הצוואה והיות אם המשיבה עדה לצוואות, וכלה בתשלום שכר הטרחה לעו"ד ה' עבור עריכת הצוואה.

  • המשיבה 1 מצידה מאשרת, כי הקשר בין המנוחה ועו"ד ה' נוצר באמצעותה; כי אמה הייתה עדה לצוואה; כי במועד החתימה על הצוואות התלוותה לעו"ד ה' ונסעה עמה ברכבת ל.... ומשם אסף אותן המשיב 2 לבית המנוחים; וכי נשאה בתשלום שכר טרחתה של עו"ד ה'.  ברם, היא מוסיפה וטוענת, כי המנוחים יצרו במישרין קשר טלפוני עם עורכת הצוואה והביעו באזניה רצונם באשר לגורל עיזבונם; כי במעמד החתימה על צוואות המנוחים, לא נכחו המשיבים בביתם ועו"ד ה' שוחחה עם כל אחד מהמנוחים ביחידות, התרשמה מכשרותם ו-וידאה כי הצוואות משקפות את רצונם האמיתי.
  • לדידם, בשורה של פסקי דין נקבע, כי בהינתן שהמצווה היה כשיר בשעת עריכת הצוואה, ידע להבחין בטיבה וקבע תוכנה, אין לראות בשיחות מקדימות שנערכו בין הנהנה ובין עורך הדין שערך הצוואה בשליחותו של המצווה ובתשלום שכר טרחתו של עורך הדין מעורבות בעריכת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המצווה.

  • נשאלת, אפוא, השאלה האם פעולות המשיבה 1 אשר אין מחלוקת על עצם עשייתן, כמפורט לעיל, עולות כדי נטילת חלק בעריכת הצוואות אשר יש בה לפסול אותן עפ"י סעיף 35 לחוק הירושה.

  • לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפניי התשובה לכך היא  בשלילה.

  • סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

  • סעיף 35 לחוק קובע שלוש עילות בטלות כלפי הזוכה על-פי הצוואה ובן-זוגו: הראשונה, הנהנה הוא עורך הצוואה; השנייה, הנהנה הוא עד לעשיית הצוואה, והשלישית, הנהנה  לקח "באופן אחר חלק בעריכתה". שתי העילות הראשונות קשיחות ומגודרות ולעומתן העילה השלישית היא בבחינת עילה "שיורית" וגמישה, והיא מנוסחת באופן רחב יותר, ומותירה מרחב גדול יותר לשיקול דעת בפרשנותה. 

  • בענייננו אין חולק, כי המשיבים לא ערכו הצוואה וכי לא היו עדים לצוואה, ומשכך יש לבחון האם התנהגותם מגיעה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה אשר יש בה לפסלה.
  •  
  • בעניין סעיף 35 לחוק הירושה כבר נקבע, כי תוצאותיו מרחיקות לכת וחמורות עת מדובר בהוראה אשר ככל שמתקיימים התנאים המוגדרים בה קמה "חזקת בטלות חלוטה" של הצוואה (ראו: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2)215).

  • הוראת הסעיף פורשה בפסיקה  עפ"י שתי גישות שונות:
  • הגישה האחת גורסת, כי נוכח תוצאותיה הקשות של הוראה זו, יש לפרשה בצמצום. בגישה זו אחז, למשל, השופט חיים כהן, היות שלדידו עריכת הצוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הירושה המובילה לפסלותה עניינה רק בהכנה הטכנית של המסמך ובניסוחו לקראת ייעודו כצוואה, ומכאן שאין פסול בנטילת חלק בשלבים האחרים של עשיית הצוואה (לרבות יזום עשיית הצוואה, שכנוע המצווה, הובלתו אל עורך הדין ומתן הוראות באשר לכתיבת הצוואה)  (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2)373).

  • ואילו הגישה השנייה מעניקה פרשנות רחבה יותר להוראה שלפנינו, ולפיה יש לפנות אל השכל ולבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה" מבלי לקבוע מראש לאיזה מן השלבים שבעשיית צוואה מכוונת הוראת הסעיף. בגישה זו נקט, למשל, השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת הררי (ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1)776).
  • בכל הענווה הראויה דעתי היא כי יש לדבוק בפרשנות הרחבה. להבנתי, על בית המשפט לבחון התמונה הנפרשת בפניו בכללותה, תוך שימת הדגש על נסיבות עריכת הצוואה, לרבות סיפור הרקע לבוא הצוואה אל העולם ואירועים שקדמו לעריכתה, ותוך מיקוד הבחינה במידת האינטנסיביות והעוצמה, ככל שישנן, במעורבות הנהנה על פי הצוואה בעריכתה, ומכל מקום המבחן הוא מבחנו של השכל הישר.  

  • בעניין זה מצאתי להפנות לאמור בספרם של המלומדים שוחט, פיינברג ופלומין: "כללו של דבר, המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה פעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש' שוחט, נ' פינברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).

  • להבנתי, אף אם פעולות בודדות של הנהנה על פי הצוואה כשלעצמן אינן עולות לכדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, יכול שקיבוצן יחד יוביל למסקנה, כי הוא נטל חלק בעריכתה (ראו והשוו: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3)1.

  • לאחר שבחנתי הראיות המונחות בפניי לא מצאתי, כי בנסיבות המקרה דנא יש לקבוע כי פעולות המשיבים עולות כדי נטילת חלק בעריכת צוואות המנוחים אשר יש בהן להביא לפסילתן מכוח סעיף 35 לחוק הירושה. שוכנעתי, כי המשיבים שימשו כמעין שליחים של המנוחים וסייעו להם, בהתאם לבקשתם, באיתור עורכת דין שתערוך עבורם צוואות וביצירת הקשר עמה, אך לא הכתיבו את תכנן.

  • אין חולק, כאמור, כי המשיבה 1 תיווכה בין עורכת הצוואות, עו"ד ה', ובין המנוחים. עם זאת, מהעדויות שלפניי עולה בבירור, כי היא היוותה הגורם שקישר ביניהם בלבד,  וכי מיד עם פנייתה לעורכת הדין על מנת שתערוך צוואה עבור קרובת משפחתה, הבהירה לה עורכת הדין, כי על המנוחה ליצור עמה קשר בעצמה: "ש. לא היא זו שפנתה אלייך? ת. היא פנתה אלי ואמרה שקרובת משפחה שלה רוצה לעשות צוואה. אמרתי לה שהיא צריכה לפנות בעצמה. כל היתר היא לא הייתה מעורבת בכלל. ש. איך נוצר הקשר בינך לבין המנוחים.  ת. כנראה שנאוה נתנה להם את מס' הטלפון שלי" (עמ' 59 ש' 8-12 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).

  • כן עולה מן העדויות שלפניי, כי המשיבה 1 לא מסרה לעורכת הצוואות את תכנן, וכי הוא נמסר לה במישרין ע"י המנוחים בשיחת טלפון שקיימה עמם: "ש. איך נוצר הקשר בינך לבין המנוחים? ת. כנראה ש... נתנה להם את מס' הטלפון שלי. ש. הם התקשרו אליך. ת. כן.  ש. את שוחחת איתם בטלפון. ת. כן. ש. את שוחחת עם ... בטלפון. ת. כן. גם עם .... דיברתי. ש. מה היא אמרה לך בשיחה. ת. היא ביקשה ממני את תוכן הצוואה. היא אמרה לי שיש לה בית ב..... היא לא יודעת בדיוק אם זה ממש שלה או של ה..., שהיא מאוד אוהבת את ... ו.... ורוצה לתת להם.  ש. אך היא הכתיבה לך בטלפון את כל הדברים. ת .לא הכתיבה לי. אלא היא אמרה לי מה היא רוצה. התקשרתי אליה הקראתי לה מה כתבתי, ביקשתי ממנה השלמות של תעודות הזהות שלה ושל .....  ש. היא זו שמסרה לך גם את.....זה של ... ו..... ת. .... ו.... אני מכירה מקודם, יכולתי לשחזר את תעודות הזהות שלהם" (עמ' 59 ש' 13 עד עמ' 60 ש' 4 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
  • ...
  • "ש. כששוחחת עם ... בטלפון, את כל הזמן אומרת ששוחחת עם .... .... הקריא לך את תוכן הצוואה. ת. אף אחד לא הקריא לי את תוכן הצוואה, הם אמרו לי מה שהם רוצים. ש. .... פירט באוזנייך את מה שהוא רוצה, או שהוא פשוט אמר מה ש.... אומרת? ת. הם כנראה היו שניהם ליד הטלפון, היא שמעה מה הוא אומר, היא שמעה (צ"ל: הוא שמע – פ.ג.כ) מה היא אמרה, הוא אמר שהוא רוצה כמו שביקשה"(עמ' 60 ש' 21 עד עמ' 61 ש' 3 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
  • ...
  • "ש. היה לה (למשיבה 1 – פ.ג.כ) קשר בצוואה. ת. לא היה לה קשר. הקשר שלי היה ישירות עם .... ו...." (עמ' 66 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
  • מעדותה של עו"ד ה' עולה עוד, כי גם בשלב  הכנתן של הצוואות וטרם חתימת המנוחים עליהן היא הקריאה להם את תכנן ווידאה כי הוא משקף את רצונם, וכי הם קראו בעצמם  איש איש את צוואתו ולאחר מכן חתמו עליה (ראו עמ' 63 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
  • עדותה של עו"ד ה' נמצאה מהימנה עליי, ולא מצאתי מקום להטיל בה דופי.

  • אין חולק גם, כי עורכת הצוואה ייצגה בעבר את המשיבים ואף ייעצה להם בעניינים משפטיים שונים, ברם לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנא, כי הדבר מעיד על היותה נגועה בניגוד עניינים ו/או כי הפרה חובת הנאמנות שלה כלפי המנוחים ו/או כי גרמה להם לקבוע הוראות בצוואתם בניגוד לרצונם נוכח ההיכרות המוקדמת בינה ובין המשיבים.

  • שוכנעתי, אפוא, כי למרות "תרומתה" של המשיבה 1 לעצם עריכת הצוואות בהיותה החוליה המקשרת בין המנוחים ובין עורכת הצוואות, בנסיבות המקרה דנא אין זו המעורבות שסעיף 35 סיפא לחוק הירושה מדבר בה, ועורכת הצוואות לא שימשה כנציגתה או כמבצעת הוראותיה של המשיבה 1.
(ראו: ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3)338).

בהקשר זה ראוי יהא לצטט מתוך ספרם של המלומדים שוחט , פיינברג ופלומין הנ"ל:"לא תיפסל הוראה לטובת הנהנה בצוואה הנערכת אצל עורך דין שמייצג את אותו נהנה בעניינים אחרים. במקרה זה אין מקום לטענה שעורך הדין הוא שליח של הנהנה ו"שלוחו של  אדם כמותו", שהרי ייצוגו של הנהנה הוא בנושאים אחרים, ולכן עורך הדין לא ייחשב לשליחו של הנהנה לצורך עריכת צוואה (ע"א 183/35 אלבויים נ' קרייזלרפד"י מב(3) 397)" (ש' שוחט, נ' פינברג, י' פלומין הנ"ל בעמ' 136).
  • לא מצאתי אף לקבל טענות המתנגד לפיהן יש לראות המשיבה 1 כמי שנטלה חלק בעריכת הצוואות כיוון שנשאה בשכר טרחתה של עורכת הצוואות. אכן אין חולק, כי שכר הטרחה של עו"ד ה' שולם ע"י המשיבה 1. עו"ד ה' ציינה בעדותה, כי מסרה למנוחה בשיחת הטלפון שקיימה עמה את מחיר השירות המוענק על ידה, וכי בפועל בחלוף כשלושה שבועות, שכרה שולם לה ע"י המשיבה 1 (עמ' 65 ש' 11-18 לפרוטוקול מיום 08.11.2017). המשיבה 1 לא טענה בעדותה כי הכסף הועבר לה מידי המנוחה, וניתן להסיק, בין היתר בשים לב למועד פטירת המנוחה, כי לצורך תשלום שכר טרחתה של עורת הצוואות עשתה שימוש בכספה שלה.

  • הוא הדין גם בהתייחס לטענת המתנגד בעניין פסלות הצוואות כיוון שאחת העדות להן היא אם המשיבה. בעניין זה העידה עורכת הצוואות, כי הסיבה לכך הייתה רצון המנוחה לשמור בסוד מפני .... את דבר עשיית הצוואה, ונימוק זה, על רקע הנסיבות האופפות פרשה זו, נשמע משכנע בעיניי (עמ' 62 ש' 4-8 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).

  • כן לא מצאתי לקבל טענת המתנגד לפיה לא הייתה בידי המנוחים ברירה זולת חתימה על הצוואות והם נאלצו לעשות כן, כיוון שהצוואות הוכנו מראש, והונחו לפניהם לחתימה ע"י עורכת הצוואות שהגיעה לביתם כשהן בידיה, ערוכות ומודפסות. בעניין זה השיבה עורכת הצוואות במסגרת חקירתה הנגדית, כי אילולא הסכימו המנוחים לנוסח הצוואות אשר הוכנו על ידה, הן לא היו נחתמות על ידיהם באותו מעמד, והיו מבוצעים בהם השינויים הנדרשים (עמ' 63 ש' 21 עד עמ' 64 ש' 7 לפרוטוקול מיום 08.11.2017). גם בעניין זה נמצאה עדותה של עו"ד ה' מהימנה עליי.

  • גם העובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, כי עורכת הצוואות הגיעה לבית המנוחים לצורך החתמתם על הצוואות כשהיא מלווה במשיבים, אין בה לטעמי במקרה דנא להביא לפסלות הצוואות על יסוד סעיף 35 לחוק הירושה.

  • זאת, מששוכנעתי, כי ברגע האמת, בשלב המשמעותי והמכריע בו הקריאה עורכת הצוואות למנוחים את תכנן ווידאה כי הן משקפות את רצונם האמיתי, לא נכחו המשיבים במקום.

  • ראו עדות המשיבה 1 בעניין: "ש. אמך חתמה על הצוואה לאחר שנחתמה ע"י עוה"ד ה'? ת. אין לי מושג, לא הייתי איתם בחדר בזמן שנערכה הצוואה" (עמ' 52 ש' 8-9 לפרוטוקול מיום 30.01.2017), וראו עוד עדות עו"ד ה': "ש. ... ו... היו נוכחים בבית אבל בחוץ? ת. למיטב זכרוני הם לא היו בבית, אלא הלכו לחברים. ש. הם רק הורידו והלכו. ת. כן"(עמ' 65 ש' 7-10 לפרוטוקול מיום 08.11.2017), אשר נמצאו מהימנות עליי.

  • אודה ולא אכחד, כי לאחר צירוף כל חלקיה, התמונה המצטיירת במקרה דנא אינה נוחה, ומבט ממעוף הציפור על מכלול הזיקות שהיו למשיבים עם עריכת הצוואה, כמפורט לעיל, אינו מותיר את המביט אדיש לו. מבט זה גם מעורר חמיצות בפה ממנו אמורה לצאת הבשורה וההכרעה במחלוקת שבין הצדדים.
  •  
  • עם זאת, ושעה שמצווה אנוכי להתחקות אחר רצון המצווים, שהוא לבה ונשמתה של ההכרעה במקרה זה שלפניי, בהיות עקרון העל בכגון דא כיבוד רצון זה, מצאתי לאחר ששבתי ושקלתי בעניין, כי הכף נוטה אל עבר קיום צוואות המנוחים. זאת, משנחה דעתי, כי הצוואות משקפות את רצונם החופשי, וכי מעורבות המשיבים או מי מהם בעריכתן נסובה סביב העניינים הטכניים של עשייתן ולא היה בה להשפיע על תכנן ולעוות בכך את רצון המצווים. לפיכך וכפי שנכתב לעיל, לא מצאתי כי גם הצטברותן של פעולות המשיבים או מי מהם, אשר מוטב היה אלמלא נעשו, מגיעה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואות המובילה לפסלותן.             
  •  
  • מצאתי להוסיף ולציין, כי במסגרת ניהול ההליך הוטל צל כבד על אמינות המתנגד.

  • לאורך ההליך שב וציין הוא, כי לא ידע דבר קיומן של הצוואות וגם בסיכומיו טען, כי פעל לקבלת צווי ירושה אחר עזבונות המנוחים ורק לאחר מספר שנים הופתע לגלות, כי המשיבים אוחזים בידיהם מסמכים הנחזים להיות צוואות של הוריו המנוחים (ראו סעיפים 6-7 לסיכומיו).

  • דא עקא, שמעיון בתמלול השיחה המוקלטת שנערכה בין המשיבה 1 והמתנגד ביום  01.05.2012 וצורף ע"י המשיבים כראיית הזמה, כאמור, עולה בבירור, כי המתנגד ידע אודות קיומן של הצוואות, הכיר את תכנן ואף הסתיר מפני המשיבה 1 העובדה כי ניתנו ע"י בית הדין הרבני צווי ירושה, בהתאם לבקשתו, על אף שנשאל על כך, ועשה כן לכל אורך  השיחה בחוסר תום לב:  "המשיבה: למה אף אחד? אני, נכון שיש צוואה וצריכים לממש אותה? המתנגד: נכון אבל ה-, הצוואה היא מתייחסת למצב. כרגע הבתים כרגע, הם של ה... לא של החברים"(עמ' 2 לתמלול ש' 13-15); "המשיבה: היא אמרה שאולי יש בעיה, שהיא קיבלה מכתב שנפתחו תיקים לקיום צו ירושה באשקלון ואני לא יודעת מזה כלום ואני רוצה לדעת, האם עשיתם משהו, כאילו שאני לא יודעת עליו. המתנגד: לא. מה שעשינו זה רק בשביל, מה שעשינו זה בשביל לשמור על הבית, זה הכל ....(עמ' 3 לתמלול, ש' 2-5). "המתנגד: מה שאני עשיתי, אני עושה, מה שזה נעשה, זה נעשה רק ש... כאילו יידע שהנכס קיים והוא שייך למשפחה, הוא לא עובר ל..." (עמ' 5 לתמלול ש' 15-16); "המשיבה: מה אתה מדבר? ...., יש לי צוואה מאוד ברורה ושאתה יודע עליה, הצוואה אומרת שהבית הולך אלינו וכל השאר הולך אלייך. המתנגד: עד כמה שאני זוכר היה 50/50 לא? המשיבה: לא. הבית לא היה 50/50. הבית היה כולו שלנו. אבל אנחנו אמורים לעזור לך לשלם את החוב שלך למינהל עד שתסיים לשלם אותו. אבל הבית כולו שלנו. המתנגד: אני לא הבנתי ככה מאמא שלי אבל לא נורא. המשיבה: אבל .... אבל אתה קיבלת גם צוואה. המתנגד: כן, רק שאני לא יודע, אני לא קיבלתי את ההעתק, אני לא יודע איפה הוא בכלל" (עמ' 7 לתמלול ש'  10-17).

  • עוד מצאתי להעיר, כי עפ"י הצוואות אין המתנגד מנושל מעיזבון המנוחים, כי אם עתיד לקבל לידיו כספים, אשר עפ"י עדותו נאמדים בכמיליון ₪. בנוסף גם חלק מן הפירות שיתקבלו, ככל שיתקבלו, מהשכרת בית המנוחים, המצוי בלב המחלוקת בין הצדדים, עתיד להגיע לידיו לצורך כיסוי חובו לרשות מקרקעי ישראל. לצד זאת, ספק אם בית המנוחים הוא בר הורשה בשים לב לטיב הזכויות בו, ומהעדויות שהובאו לפניי עולה גם, כי המנוחים יצאו מנקודת הנחה שהמתנגד, בהיותו חבר ה... בעצמו, זכאי לקבל מה... בית למגוריו. בהערת אגב יאמר, כי לא מן הנמנע שהטעם אשר בבסיס ההוראה בצוואות המנוחים בעניין בית המגורים הוא הותרתו בידי מי שהם חפצים ביקרו, תחת השבתו לחזקת ה.....

  • גם בעובדה זו נמצא חיזוק למסקנתי באשר לכשרותן של הצוואות. 

  • עוד מצאתי להעיר בהקשר זה, כי אין ממש בטענת המתנגד לפיה בהיותו בנם היחיד של המנוחים זכאי הוא לרשת את מלוא עיזבונם.

  • קולמוסים רבים נשתברו בפסיקה ובדברי המלומדים על מעמד העל שיש לכיבוד רצון המצווה בדיני הירושה, ויהא רצונו אשר יהא.
  • השיקול המנחה ועמוד האש שלפנינו בבואנו להכריע בעניין כשרותה או פסלותה של צוואה פלונית הוא שמירת חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה (למשל: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק הנ"ל בעמ' 732).

  • על שום כך, עת מובא לפתחו של פני בית המשפט סכסוך כגון זה שלפנינו, אין זה מתפקידו לדון את המצווה מבחינה מוסרית ולבחון את שיקול הדעת שלו באספקלריה של צדק או להעמיד עצמו במקומו ולנסות לפענח את צפונות לבו ולהבין מדוע בחר להנחיל רכושו כשם שבחר.
  • תפקידו של בית המשפט מתמצה, אפוא, בבחינת השאלה האם משקפת הצוואה ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, והאם רצון זה היה חופשי ומלא כשהמצווה נקי מלחצים ומהשפעות של מאן דהוא, הא ותו לא.

  • סוף דבר

  • בנסיבות המקרה שלפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי המתנגד לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיימת עילה לפסילת צוואות המנוחים או איזו מהן.

  • נוכח האמור בהרחבה לעיל, דין ההתנגדויות להידחות.

  • חרף מסקנותיי דלעיל ותוצאת פסק הדין, נוכח מחדלי המתנגד לאורך ההליך ושעה שהמשיבים לא הגישו ראיותיהם במועד שנקבע לכך, ורק בשלב מתקדם של ההליך ביקשו לזמן עדה מרכזית מטעמם, עו"ד ה' ולצרף ההקלטה ותמלולה, מצאתי לחייב המתנגד בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.
  •  
  • פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
  •  
  • המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.


ניתן היום,  כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים
.התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין

התנגדות לצוואה מחיר


התנגדות לצוואה מחיר
התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין

התנגדות לצוואה סדרי דין


התנגדות לצוואה סדרי דין
התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין

התנגדות לצוואה נטל ההוכחה


התנגדות לצוואה נטל ההוכחה
פסק דין -  האם ניתן לתת צו קיום צוואה למסמך הנושא כותרת "צוואה", אשר נחתם לפני עד אחד בלבד, ואשר אודות תוכנו וחתימתו סיפרה המצווה לאחר מכן לאדם נוסף לו מסרה עותק מהמסמך? זו השאלה בה עוסק פסק דין זה.
א. רקע עובדתי:
  • גב' נ.ק ז"ל (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 31.1.2019. בעת פטירתה הייתה המנוחה אלמנה ואם לארבעה ילדים, הם בעלי הדין בהליך שלפניי וכן מר י.ח.ק (להלן: י).

  • התובעת, בתה של המנוחה, הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואה נושאת תאריך 7.5.2013 עליה חתום כעד עו"ד ב' ש' בלבד. על פי מסמך זה, אשר כותרתו "צוואה", הורתה המנוחה כי כל רכוש הרשום על שמה בלשכת רישום המקרקעין לרבות דירת מגוריה, יינתן לתובעת. עו"ד ב'ש' הגיש בשם התובעת את הבקשה לקיום צוואה והוא מייצגה בהליך שלפניי.

  • הנתבעים, הם שניים מבניה של המנוחה, הגישו התנגדות לבקשה לקיום צוואה. בכתב ההתנגדות טענו הנתבעים כי המסמך אשר הוגש לקיום אינו עונה על הגדרת "צוואה בעדים", הואיל והוא לא נחתם בפני שני עדים כנדרש.

  • יוער כי הנתבעים העלו טענות רבות נוספות במסגרת התנגדותם לבקשה לקיום צוואה, וביניהן כי עורך הדין החתום כעד על הצוואה הוא גיסה של התובעת, כי במועד המצוין על גבי הצוואה לא הייתה המנוחה כשירה לעשות צוואה, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב וכן טענו להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעת. טענות נוספות אלה לא נבחנו ולא נדונו ופסק דין זה אינו עוסק בהן.

  • התובעת הגישה תשובה להתנגדות, אשר העובדות המפרטות בה נתמכו בתצהירה. בתשובה  להתנגדות טענה התובעת בין היתר כדלקמן:

  • המנוחה התעקשה לערוך את צוואתה אצל עו"ד ב' ש' חרף הקרבה המשפחתית בינו לבין התובעת (סעיף 18 לתשובה להתנגדות). המנוחה התעקשה לקיים את הפגישה במשרדו של עו"ד ב' ש' ולאחר הפצרות רבות נקבעה פגישה במהלכה נערכה שיחה עם המנוחה כשהיא לבדה במשרד עורך הדין (סעיף 19 לתשובה להתנגדות). "הוסבר למנוחה כי צוואה צריכה להיערך בפני שני עדים וכי יש צורך בעד נוסף לצוואה, אך המנוחה התעקשה שהיא אינה מעוניינת בנוכחותו של אף אדם נוסף, אלא שהח"מ יערוך את הצוואה. הובהר למנוחה כי במידה וידרש לקיים את הצוואה, הרי שקיומו של עד נוסף הינו הכרחי לאור הוראות הדין ובמידה ולא יהיה עד נוסף לא יהיה ניתן לקיימה ללא מתן הסכמת היורשים הנותרים. המנוחה התעקשה כי הצוואה תיערך בצורה שנערכה באומרה 'כשהילדים שלה יראו שזו רצוני הם יתנו הסכמתם' (סעיפים 22-20 לתשובה להתנגדות, הציטוט כך בתשובה להתנגדות).

  • "לאחר עריכת הצוואה נמסרו למנוחה מספר עותקים כמספר ילדיה, והובהר לה כי היא יכולה למסור לילדיה את הצוואה" (סעיף 24 לתשובה להתנגדות).

  • מיד בתום הפגישה במשרדו של עו"ד ב' ש' מסרה המנוחה את הצוואה לבנה י' וביקשה ממנו לקרוא את הצוואה ואף הבהירה לו "כי זו צוואתה וזו מצוותה לקיום לאחר פטירתה" (סעיף 25 לתשובה להתנגדות).
  • מכאן כי "במועד עריכת הצוואה היו קיימים שני עדים לקיומה של הצוואה ולרצונה של המנוחה כי זו הצוואה שברצונה לקיימה" (סעיף 26 לתשובה להתנגדות).

  • לכתב ההתנגדות צורף אף תצהיר מטעם י', בו נכתב כך:

  • "1.          יום אחד לפני מספר שנים ככל שאני זוכר זה היה בסמוך למועד החתימה על הצוואה של אימי, הגעתי לביתה של אימי והיא הוציאה לי מעטפה שבה היתה צוואתה, היא אמרה לי שזו צוואתה, זו רצונה והיא אף פרטה לי את רצונה ואמרה לי שהיא מורישה את הבית לאחותי אנג'לה ושהיא, אימי, סידרה את הכל. 
  •  
  • 2.            האמירה הזו של אימי היתה ברורה מאוד, היא הפקידה בידי את צוואתה, שהיא אותה צוואה המונחת בפני בית המשפט ושהמועד שמופיע בה הוא 7/5/13.
  •  
  • 3.            אני יכול לומר שרצונה של אימי היה שהצוואה הזו תקויים, אימי הנחתה אותי שאני אשמור את הצוואה ושזה רצונה לאחר פטירתה".

  • ביום 28.5.2019 התקיים לפניי דיון במהלכו הוסכם כי בשלב זה יוגשו סיכומים בשאלה – "בהנחה שהטענות שמפורטות בתשובה להתנגדות הנתמכת בתצהיר התובעת וכן בתצהירו של מר י' הן נכונות האם לפנינו צוואה העומדת בתנאי היסוד" (ראה עמוד 2 שורות 18-21). הוסכם כי ככל שייקבע כי אין בפנינו צוואה, בכך ייתם ההליך, וככל שייקבע שמדובר בצוואה שנפלו בה פגמים הניתנים לריפוי, תינתנה הוראות לגבי המשך בירור ההליך.
  •  
  • הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומשכך ניתן כעת פסק דין זה.
  •  
ב. טענות הצדדים:
  • תמצית טענות התובעת:
  •  
  • הצוואה אשר הוגשה לקיום הובאה בפני שני עדים בסמוך לחתימת המנוחה עליה ועל כן מדובר בצוואה העומדת בדרישות הדין.
  •  
  • המנוחה ציינה בפני י' כי זו צוואתה תוך שהיא פרטה את התוכן האמור בה.

  • העדר חתימה של עד על צוואה אינו פוסל את הצוואה, ויש לקיימה במידה ובית המשפט שוכנע כי זה היה רצון המנוחה.

  • הצוואה אמנם נחתמה בפני עד אחד אך היא הובאה לידיעתו של עד נוסף, כאשר ברור מתצהירו של י' כי הוא ראה את הצוואה מיד ובסמוך למועד עריכתה וכי המנוחה הבהירה לו כי זה רצונה. משכך ניתן "לרפא" את הפגם הצורני שנפל בצוואה.
  •  
  • תמצית טענות הנתבעים:
  •  
  • לא מדובר בצוואה, שכן המסמך אינו עומד בתנאי סעיף 20 לחוק הירושה. העדר שני עדים שאישרו בכתב באותו מעמד כי המנוחה חתמה בפניהם, הוא פגם מהותי שלא ניתן לריפוי.
  •  
  • לפי טענת התובעת, עורך הצוואה הסביר למנוחה שללא חתימות שני עדים, אין מדובר בצוואה כלל, וחרף זאת לא רצתה המנוחה שינכח עד נוסף במועד החתימה. לפיכך אין המדובר בצוואה.

  • תצהירו י' הוגש בשיהוי ניכר, רק לאחר שנה מיום שהגישה התובעת בקשה למתן צו לקיום צוואה לרשם לענייני ירושה, ומשכך יש לראות בתצהיר זה כ"מקצה שיפורים" פסול ומנוגד לכל דין.

  • י' הצהיר כי אינו זוכר מתי המנוחה הגיעה אליו בעניין הצוואה והוא לא ציין כי היה עד לצוואה. כל שצוין בתצהירו של י' הוא שהמנוחה סיפרה לו בדיעבד ולאחר מעשה על הצוואה שערכה כביכול.
ג. דיון והכרעה:

  • הדין מכיר בארבע דרכים לעשות צוואה, ואלה הן: בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל פה (סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). לגבי כל סוג צוואה קיים בחוק פירוט של דרישות צורניות (סעיפים 19, 20, 22 ו-23 לחוק הירושה). כן מפורטים לגבי כל סוג צוואה מרכיבי יסוד אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט להורות על קיום צוואה אף אם נפל בה פגם, ובלבד שלא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה (סעיף 25 לחוק הירושה).
  • בית המשפט אינו רשאי לתת תוקף של צוואה למסמך בו לא מתקיימים מרכיבי היסוד.

  • לטענת התובעת, המסמך עליו חתמה המנוחה הוא צוואה בעדים.

  • סעיף 20 לחוק הירושה, העוסק בצורתה של צוואה בעדים, מורה כדלקמן: "צוואה בעדים תהיה בכתב תצוין בתאריך ותיחתם בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה מפרט את מרכיבי היסוד בצוואה בעדים, וכך: "הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים". יוצא אפוא כי ישנם שלושה מרכיבי יסוד בצוואה בעדים: מצווה, כתב ושני עדים.

  • "מסמך שבעשייתו לא התקיימו מרכיבי היסוד – מצווה, כתב ושני עדים – אינו צוואה; ואף אם שוכנע בית-המשפט, מעבר לספק, כי המסמך משקף את הרצון החופשי והאמיתי של בעל המסמך, אין בית-המשפט רשאי לקיימו" (דברי כב' השופט א' מצא בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, נט(6) 653, 674 (2005)).

  • בענייננו, אין חולק כי לא מתקיימות במסמך עליו חתמה המנוחה כל הדרישות המפורטות בסעיף 20 לחוק הירושה, שהרי על המסמך לא חתומים שני עדים אלא עד אחד בלבד. השאלה היא, האם מתקיימים במסמך מרכיבי היסוד בצוואה בעדים המאפשרים קיום צוואה, בנסיבות המתאימות, למרות פגמים שנפלו בה.
  • הדיון בענייננו מתמקד בשאלה, האם המנוחה הביאה את המסמך הנחזה להיות צוואה בפני שני עדים. זאת, בהנחה שתתקבלנה כל הטענות העובדתיות שפרטה התובעת בכתב הטענות שהוגש מטעמה. מילים אחרות – יש לבחון האם יש בנסיבות אשר פורטו בכתב התשובה להתנגדות לקיום הצוואה כדי לענות על דרישת הבאת הצוואה על ידי המצווה בפני שני עדים. ככל שיימצא – בהתאם לגרסה העובדתית עליה מבוסס כתב הטענות של התובעת – כי המנוחה לא הביאה את המסמך הנחזה להיות צוואה בפני שני עדים, ולא התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, המסקנה תהיה כי דין הבקשה לקיום הצוואה להימחק על הסף.

  • יש לזכור, כי מחיקת תביעה על הסף היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום בו אין אפשרות, ולו הקלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. הלכה היא, כי אף אם עילת התביעה חלשה, וסיכויי הצלחתה קלושים, אין מקום למחוק את התביעה (ר' למשל רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (26.12.2013); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) 347-342).

  • על בית המשפט לנהוג זהירות ולשקול את זכות הגישה לערכאות אל מול האינטרס למנוע הליכי סרק, הטרדת בעלי דין והעמסת יומנו של בית המשפט. ר' דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (4.6.2007) סעיפים י"ב-י"ג:
"'הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' ... על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת. אמנם לא למותר לומר, כי בסופו של יום, אם מתברר בדיעבד כי אכן היה מקום לסילוק על הסף, ניתן לפצות על זאת - במידה רבה למצער - בהשתת הוצאות".
  • על רקע האמור, אפנה לבחון את משמעות הדרישה "והמצווה הביאה בפני שני עדים" שבסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, והאם לאור טענות התובעת בכתב הטענות שהגישה יתכן וניתן יהיה להגיע למסקנה שניתן לראות במנוחה כמי שהביאה את צוואתה בפני שני עדים.


  • כב' השופט ש' שוחט בספרו פגמים בצוואות (מהדורה שלישית, 2016) 89-88, עמד על כך שהדרישה של "הבאת הצוואה בפני שני עדים", טעונה בחינה הן באשר למעמדם של העדים ותפקידם והן באשר לתוכן הטקסי שיש לצקת לתיבה "הביאה", שהרי לא למובן הפיזי של המילה כיוון המחוקק.
  • כיום, ובעקבות תיקון מס' 11 לחוק הירושה, חתימת העדים איננה עוד בגדר מרכיב יסוד בצוואה לפי סעיף 20 לחוק הירושה, ומשכך ניתן באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה לקיים צוואה בעדים גם בהעדר חתימת העדים על הצוואה. אולם, עדיין יש לדרוש כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים. על פרשנות המילה "הביאה" להיגזר מן הדרישה בדבר נוכחות של שני עדים כמרכיב קונסטיטוטיבי (יסודי) בצוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק. יש לדרוש כי הצוואה תיערך בפני שני עדים, וגם אם לא תיחתם – לפחות יביא המצווה את צוואתו ויציגה בפניהם כצוואתו.

  • פרופ' ש' שילה ז"ל בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (מהדורה שניה, 1995) 197, ציין כי המאפיין החשוב ביותר בצוואה בעדים הוא תפקיד העדים, ומנה את ארבעת תפקידי העדים לצוואה: העדים צריכים לשמש ככלי קיבול פסיבי להצהרת המצווה שזו צוואתו; העדים צריכים לצפות במעשה החתימה של המצווה; העדים צריכים לאשר בכתב על פני הצוואה שהם היו עדים להצהרת המצווה; העדים צריכים לאשר בכתב שהם היו עדים לחתימתו של המצווה על הצוואה. יוצא אפוא כי נושא העדות טעון בחינה משני כיוונים, האחד – שהמצווה עצמו גמר בדעתו והתכוון במועד עריכת הצוואה לכך שיהיו שני עדים לצוואתו (הסמכה של המצווה למינוי של שני עדים לצוואה); השני – מודעות מצד העדים עצמם לתפקידם היינו לכך שהם עדים לצוואה.

  • בדנ"א 8718/00 אהרן נ' אהרוני הנ"ל, קבע כב' השופט א' מצא כי משמעותה המעשית של הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים, היא כי על בית המשפט להיווכח שהמצווה הציג לפני שני עדים את צוואתו, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים לפני בית המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם.

  • בעמ"ש (מרכז) 44175-10-16 ר. ב נ' ע. מ (30.11.2017), עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמאפיין החשוב ביותר של צוואה בעדים הוא תפקידם של העדים. קיומם של שני העדים הוא הבסיס הקונסטיטוטיבי היסודי לצוואה בעדים. נכתב, כי הדרישות בכל הנוגע להצהרת המצווה ואישור העדים באות להפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא ולדעת במעמד החתימה על הצוואה, שהמצווה מבין היטב שזו צוואתו ורוצה בה, וזאת כחלק מרצינות המעמד וחשיבות המסמך.

  • באותו מקרה, קיבל בית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי לא ניתן לקיים כצוואה בעדים מסמך אשר נחתם על ידי המצווה לפני עד אחד, כאשר כעבור זמן החתים המצווה על המסמך שני עדים נוספים. בית המשפט המחוזי קבע כי הדרישה "הביאה בפני שני עדים", אינה עניין טכני גרידא – הבאת מסמך, אלא מדובר בהבאה למודעותם של העדים באשר לטיבו ויחודו של המסמך שאם לא כן לא נעשה דבר (סעיף 28 לפסק הדין). באותו מקרה נקבע כי שניים מתוך שלושת העדים שחתמו על צוואת המנוח כלל לא הבינו כי הם חתמו בתור עדים לצוואה, שכן המנוח לא הבהיר להם באופן אישי כי המסמך הוא צוואתו וכי הוא מבקש מהם לאשר את הצהרתו, אלא הוסבר לעדים שהחתימה על המסמך נדרשת כדי לאשר שהמנוח "שפוי". לפיכך נקבע שלא התקיים המרכיב היסודי בצוואה של "הביאה בפני שני עדים ולא ניתן לקיימה.

  • בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על פסק הדין נדחתה בבע"מ 10223/17 ע.מ. נ' ר.ב. (8.4.2018).
 
  • בתי המשפט עשו במקרים מסוימים שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 25 לחוק הירושה והורו על קיום צוואות אף שנפל פגם באישור העדים, וזאת לאחר שהשתכנעו כי המצווה הביא את צוואתו בפני העדים.

  • כך, בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.4.2013), דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט נ' שילה) אשר הורה על מתן צו קיום לצוואה בעדים עליה התנוססה חתימת המצווה ושני עדים, אולם נטען כי אחת העדות לצוואה לא הייתה נוכחת בתחילת מעמד עשיית הצוואה אלא הגיעה רק כאשר הקראת הצוואה הייתה "בעיצומה". טענת המתנגדים לקיום הצוואה כי מדובר בפגם אשר אינו ניתן לריפוי, נדחתה. נקבע כי התקיימה הדרישה כי המצווה "הביאה בפני שני עדים", שכן המצווה הצהיר, או למצער הציג לפני העדים שזו צוואתו, ושני העדים חתמו על הצוואה לאחר שהמנוח חתם עליה.

  • בת"ע (חי') 13891-01-14 עזבון המנוח מ' ג' ז"ל נ' י' ג' (30.1.2018), קיבל בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ש' אייזנברג) בקשה למתן צו קיום לצוואה בעדים, אשר נחתמה על ידי שני עדים, אולם במעמד חתימת המצווה על הצוואה נכח עד אחד בלבד, ואילו חתימת העד השני על הצוואה הוספה מספר שעות לאחר מכן. בית המשפט קבע כי ניתן להתגבר על הפגם שנפל בצוואה, הואיל ועורכת הדין אשר ערכה את הצוואה ידעה כי המצווה עתיד להיפגש בהמשך היום עם העד הנוסף על מנת להחתימו כעד נוסף לצוואה. נקבע כי עורכת הדין לא הבהירה למצווה את החשיבות בחתימת הצוואה בפני שני עדים בו זמנית, כאקט המעיד על רצינות המסמך עליו הם חתומים, ונתנה את אישורה לכך שהמצווה יחתים את העד הנוסף על הצוואה במועד מאוחר יותר. בהתאם, המצווה יצר קשר עם העד הנוסף בהמשך היום והזמינו לביתו על מנת לחתום כעד על הצוואה. העד הנוסף הגיע לביתו של המצווה והבין כי הוזמן על מנת לחתום כעד על הצוואה.

  • בת"ע (ת"א) 11632/99 פלוני נ' אלמוני (25.4.2004), קיבל בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ש' שוחט) בקשה למתן צו קיום לצוואה אשר נחתמה על ידי שני עדים, אולם נעדרה ממנה הצהרת העדים כי המצווה הצהירה שזו צוואתה וחתמה בפניהם. בפסק הדין נקבע, כי ניתן "לרפא" את המחדל באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה במידה ובית המשפט שוכנע כי זה אכן היה רצונה של המנוחה.

  • בת"ע (ת"א) 11233-04-14 עזבון המנוחה נ.א. ז"ל נ' ש.א (17.9.2015), קיבל בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ש' גליק) בקשה למתן צו לקיום צוואה בעדים, אף שעל גבי הצוואה הופיעה חתימת עד אחד בלבד. זאת, הואיל ובית המשפט שוכנע כי במועד עריכת הצוואה נכחו שני עדים (כתב ידו של העד הנוסף שלא חתם על הצוואה התנוסס על הצוואה).

  • בשונה מהמקרים שפורטו לעיל בהם נקבע כי ניתן להתגבר על הפגם שנפל בצוואה, במקרה שלפניי, הן התובעת והן י'  לא טענו כי המנוחה ביקשה מ-י' שישמש כעד לצוואתה. י' לא טען כי ידע שבמעמד בו שוחחה עמו המנוחה על המסמך הנחזה להיות צוואתה ומסרה לו עותק ממנו, הוא שימש כעד לצוואה. כאמור, כל טענת י' באשר למעמד זה היא כי: "יום אחד לפני מספר שנים ככל שאני זוכר זה היה בסמוך למועד החתימה על צוואה של אמי, הגעתי לביתה של אימי והיא הוציאה לי מעטפה שבה היתה צוואתה, היא אמרה לי שזו צוואתה, זו רצונה והיא אף פרטה לי את רצונה ואמרה לי שהיא מורישה את הבית לאחותי אנג'לה ושהיא, אימי, סידרה את הכל" (סעיף 1 לתצהיר). הא ותו לא. י' לא טען כי המנוחה ביקשה ממנו לשמש כעד לצוואתה, ואף לא טען כי המנוחה ביקשה להיפגש עמו בעניין צוואתה. י' לא טען כי שימש כעד לצוואה, ולא טען כי סבר בזמן אמת כי אותו מעמד היה חלק ממעמד עשיית צוואתה של המנוחה.

  • ודוק. השאלה אם י' סבר כי הוא משמש כעד לצוואה והבין את תפקידו, צריכה להיבחן לכתחילה, בזמן אמת, ולא בדיעבד. קרי, יש לבחון האם – במעמד בו מסרה המנוחה ל-י' על פי הנטען את המסמך הנחזה להיות צוואתה וסיפרה לו אודות תוכן המסמך ואמרה לו שזו צוואתה  – התבקש י' לשמש כעד לצוואה והאם ראה בעצמו כעד לצוואה באותו מעמד.

  • אף המנוחה, על פי טענת התובעת, לא התכוונה במעמד עשיית הצוואה כי י' ישמש כעד לה. שהרי, לטענת התובעת, אף שעו"ד ב' ש' הסביר למנוחה כי צוואה צריכה להיערך בפני שני עדים וכי יש צורך בעד נוסף לצוואה, "המנוחה התעקשה שהיא אינה מעוניינת בנוכחותו של אף אדם נוסף, אלא שהח"מ יערוך את הצוואה" (סעיף 20 לתשובה להתנגדות לקיום הצוואה). כן טענה התובעת, שהובהר למנוחה "כי במידה וידרש לקיים את הצוואה, הרי שקיומו של עד נוסף הינו הכרחי לאור הוראות הדין ובמידה ולא יהיה עד נוסף לא יהיה ניתן לקיימה ללא מתן הסכמת היורשים הנותרים" (סעיף 21 לתשובה להתנגדות). אף על פי כן, לטענת התובעת, "המנוחה התעקשה כי הצוואה תיערך בצורה שנערכה באומרה 'כשהילדים שלה יראו שזו רצוני הם יתנו את הסכמתם'" (סעיף 22 לתשובה להתנגדות).

  • נמצא, אפוא, כי – לטענת התובעת – במעמד עשיית המסמך הנחזה להיות צוואה, לא חפצה המנוחה בהבאת המסמך בפני עד נוסף, ואף התנגדה לנוכחות עד נוסף באותו מעמד, וזאת הגם שהוסבר לה כי על פי הדין בהעדר עד נוסף לא ניתן יהיה לתת למסמך תוקף של צוואה.

  • אף אם במקרים מתאימים ניתן להורות על קיום צוואה למרות העדר חתימת עדים; ואף אם במקרים מתאימים ניתן להורות על קיום צוואה למרות שהצוואה הובאה בפני העדים במועד מאוחר למועד חתימת המצווה עליה; הרי ברור שיש לעמוד הבאת הצוואה בפני שני עדים.

  • כאמור, יש לדרוש כי במעמד עשיית הצוואה הן המצווה יתכוון להביא את צוואתו בפני שני עדים, והן העדים יבינו מה מעמדם ותפקידם.

  • מקום בו לא התבקשו שני עדים לשמש כעדים לצוואה, המצווה לא התכוון להביא את צוואתו בפני שני עדים ולא נכחו במעמד עשיית הצוואה שני עדים אשר הבינו את תפקידם – לא התקיימה הדרישה "והמצווה הביאה בפני שני עדים". המעמד בו שוחחה המנוחה עם י' בעניין המסמך הנחזה להיות צוואתה ומסרה לו עותק ממנו, לטענת התובעת וי', נעדר אותו ממד של טקסיות הנדרשת בעת הבאת הצוואה בפני העדים.

  • לפי טענת התובעת, מעשה הצוואה למעשה תם ונשלם במשרדו של עו"ד ב' ש', לפני המועד בו שוחחה על כך המנוחה עם י'. שהרי, כאמור, לטענת התובעת, המנוחה התעקשה ש"אינה מעוניינת בנוכחותו של אף אדם נוסף" (סעיף 21 לתשובה להתנגדות), אף שהוסברה לה חשיבות נוכחות עד נוסף לצוואה. זאת ועוד, לטענת התובעת, "לאחר עריכת הצוואה נמסרו למנוחה מספר עותקים של צוואתה כמספר ילדיה, והובהר לה כי היא יכולה למסור לילדיה את הצוואה" (סעיף 24 לתשובה להתנגדות). היינו – לפי טענת התובעת, מעשה הצוואה תם, עותקי הצוואה המוכנים הוכנסו למעטפות ונמסרו למנוחה על מנת שיהיה באפשרותה למסרם לילדיה. לא נטען כי נמסר למנוחה עותק של טיוטת הצוואה על מנת שיהיה באפשרותה להביאה לפני עד נוסף ובכך להשלים את עשייתה. נטען בדיוק היפך מכך – לטענת התובעת, נמסרו למנוחה ארבעה עותקים של אותה צוואה מוכנה על מנת שהמנוחה תוכל למסור עותק מהצוואה לכל אחד מילדיה. י' אף טען בתצהירו כי המנוחה אמרה לו שהיא רוצה להוריש את ביתה לתובעת וכי היא כבר "סידרה את הכל" (סעיף 1 לתצהירו). הינה כי כן, על פי טענות התובעת וי', עת שוחחה המנוחה עם י' על המסמך הנחזה להיות צוואתה והציגה אותו בפניו, ה"צוואה" כבר הייתה מעשה עשוי ולא ניתן לראות באותו מעמד כחלק ממעמד עשיית הצוואה.

  • לא ניתן לקבל מצב בו כל שיחה ופגישה שגרתית בין מצווה למאן דהוא במהלכה מציג המצווה את הצוואה לבן שיחו ומספר לו אודותיה, יהא בה כדי לענות על הדרישה "הביאה בפני שני עדים".  קבלת גישה זו תחטא לתפקידם של עדי הצוואה, ולא יהיה בה כדי להלום את דרישת רצינות מעמד הצוואה.

  • לאור כל זאת, מסקנתי היא כי אף אם תתקבלנה כל טענותיה העובדתיות של התובעת בכתב התשובה לכתב ההתנגדות, לא ניתן יהיה להגיע למסקנה שהמנוחה הביאה את המסמך הנחזה להיות צוואתה בפני שני עדים. משכך, אין בטענות התובעת כדי להקים תשתית לכאורית למסקנה שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה בעדים, ועל כן דין הבקשה לקיום צוואה שהגישה התובעת – להימחק.

  • אשר על כן:

  • אני מורה על מחיקת התובענה לקיום המסמך הנחזה להיות צוואה.
  • המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ₪.
  • המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את ת"ע 48931-03-19 שעניינו בקשה לקיום צוואה ואת ת"ע 48942-03-19 שעניינו התנגדות לבקשה לקיום צוואה.
  • פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.


התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין

התנגדות לצוואה נוטריונית


התנגדות לצוואה נוטריונית
התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין

התנגדות לצוואה פסקי דין


התנגדות לצוואה פסקי דין
התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין